<h1>סמ"ק מצוריך סימן צ"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
לבדוק חמץ דתנן אור לארבעה עשר בודקין חמץ לאור הנר. פי' לילה שלפני י"ד בודקין חמץ בחורין ובסדקין ובמחבואות מפני שבלילה כל העם מצויין בבתיהן ואור הנר יפה לבדיקה ואומר התם (דף ד') שאין קובעין מדרש [סוף י"ג שהוא תחילת י"ד] וכן חכם לא יתחיל לקרות בעת ההיא שמא ימשך וימנע מבדיקה בתחילה זמנה, ונראה כמו כן דאסור לאכול מתחילת הלילה עד לאחר בדיקה. [הגה] בי"ד שחל להיות בשבת בודקים חמץ בלילה שלאחר יום חמישי בשבת שהוא ליל שישי ויבטלנו אחר בדיקת חמץ, וחמץ שנמצאת בשעת בדיקה שורפין אותו למחרת ביום שישי באיזה שעה שירצה אפילו לאחר שש ואין מבטלין אותו בשעת שריפה שעדיין ישאר לאכול מזון שתי סעודות בליל שבת ובסעודת שחרית והנשאר מן החמץ אחר סעודת שבת שחרית יבערנו ויתננו לכלבים או לגוים קודם התחלת שעה שישית ואז יבטלינו פעם אחרת, וסעודה שלישית יעשה מפירות ויש עושין ממצה שנילושה ביין לבד בלא מים וטוב יותר לעשות בפירות [ע"כ]. ואמר רב יהודה (דף ו') הבודק צריך שיבטל בלבו פי' בשעת בדיקה, וריב"א היה אומר שמנהג כשר לבטל אף בשעת הביעור פי' בשעת שריפה ביום י"ד לפי שרגילים לחזור לקנות חמץ למחרת שאין בכלל ביטול הלילה וגם מי שאינו קונה חוזר וזוכה בלחם שביטלא). והכל נאמנין על בדיקת חמץ אפילו נשים עבדים וקטנים ואע"פ שידעינן שלא בדק בעל הבית ואמרי אינהו [אנן] בדיקניה מהמני הואיל ובדיקת חמץ דרבנן המניה רבנן בדרבנן. ואין בודקין לאור החמה כגון היכא דלא בדק בלילהב), ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה מפני שטרוד שמא יבעיר הביתג), ואסור לבדוק אלא לאור הנר במה דברים אמורים בחורין ובמחבואות אבל באכסדרה שאורה רב אם בדק לאור החמה דיו, ואמצע החצר אין צריך בדיקה מפני שהעופות מצויין שם ואוכלין כל חמץ הנמצא שםד). חור שבאמצע הבית ובין אדם לחבירו זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטל בלבו, וכל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה, חור שבין יהודי לארמאי אינו בודק כלל שמא יחשדינו בכישוף אלא יבטלנו בלבו כדברי פלימו (דף ח'), חורי הבית העליונים ותחתונים וגג היציע שתחת הגג ורפת בקר ומתבן ולולין אוצרות יין ושמן שאינו מסתפק בהןה) ובית דגים גדולים מסתמא כל הני אין צריכין בדיקה אלא אם כן יודע שהכניס בהן חמץ אבל אוצרות יין ושכר שמסתפק מהן ובית המלח ובית השעורה ובית דגים קטנים (ותבין) [ובית] העצים ובית המורייס וחורי הבית האמצעים וכיוצא באילו צריכין בדיקה שסתמן מכניסין בהן חמץ ואם יודע בודאי שלא הכניס שום חמץ אין צריך שום בדיקה, וכשבודק המרתף בודק ממנו שתי שורות חביות החיצונות שהן העליונות עליונה ושלמטה הימנהו), ואין חוששין שמא גררה חולדה ממקום למקום שאין מכניסין בו חמץ שאם ניחוש מבית לבית ניחוש מעיר לעיר ואין לדבר סוף, בדק ליל י"ד והניח עשר חלות ומצא תשע הרי זה חושש וצריך לבדוק פעם שניה שהרי בודאי גררתו חולדה או עכבר. בפרק אילו עוברין (דף מ"ה) מוכח דבצק שבסידקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער אפילו במקום העשוי לחזק פחות מכזית אם העשוי לחזק בטל במיעוטו אפילו במקום לישה, ואם לאו במקום לישה חייב לבער לכולי עלמא כיון שאינו עשוי לחזק, שלא במקום לישא [כגון] שיפתא דאגנא בטל במיעוטו, ועשוי לחזק פי' המיימוני ור"י לחזק בו סידקי עריבה [הגה"ה] ולפי זה אשיפתא דאגנא כי ליכא כזית במקום אחד אין חייב לבער ואע"ג דאינו עשוי לחזק וזהו לפי שיטת ר"י, אבל רש"י פירש בעניין אחר גבי הא דקאמרינן כאן במקום לישה וכו' ולפי שיטת הקונטרס אשיפתא דאגנא נמי אפילו פחות מכזית במקום אחד חייב לבער כיון דבין הכל איכא כזית, ומה שמקשים התוס' מההיא דבית ועליה כי איכא כחצי זית כאן וכחצי זית כאן דלא חייש אלא משום דילמא כניש להו ונפלי הדדי אומר רבינו יחיאל מפרי"ש דיש חילוק בין כלי לבית כדאמרינן בירושלמי (פסחים פרק ג' ה"ב) דכלי מצרף ואין בית מצרף, ולכך אי איכא אשיפתא דאגנא בפחות מכזית כיון שאינו עשוי לחזק דכיון דאיכא כזית בין הכל הכלי מצרפן כאילו היה [כל] הזית במקום אחד וחייבין לבער, ולכך אותן עריבות שלשין בהן כל השנה אין לסמוך על מה שרוחצין אותן במים חמין ומנקרין אותן מן החמץ כי אי אפשר לנקרו שלא ישאר כזית מן הכלי והכלי מצרף כדפרישית אלא צריך לתנו במתנה לגוי עד לאחר פסח או לטחן בטיט, בשם רבינו יחיאל מפרי"ש [עד כאן]. בפרק קמא דפסחים [אמרינן] (דף ו') המפרש מן היבשה לים והיוצא בשיירא ואינו מניח בבית שום אדם מבני ביתו תוך ל' יום זקוק לבדוק [קודם ל' יום אין זקוק לבדוק], ואם דעתו לחזור קודם הפסח זקוק לבדוק אפילו קודם ל' יום [ואחר כך] יצא דשמא יחזור ערב פסח כשיהיה בין השמשות ולא יהיה פנאי לבער ואם אין דעתו לחזור עד לאחר הפסח אין צריך לבדוק כיון שיוצא ל' יום קודם, וכן העושה ביתו אוצר תוך ל' יום צריך לבדוק ואחר כך כונס אוצרו לתוכה קודם ל' יום אם בדעתו לפנותו קודם הפסח [אין צריך לבדוק ואם דעתו לפנותו תוך הפסח] צריך לבדוק ואחר כך עושהו אוצר ואם אין דעתו לפנותו עד אחר הפסח אין צריך בדיקהז). כשבדק ומחפש ליל י"ד [מוציא] החמץ מן החורין ומן הסדקין ומן המחבואות ומניחו במקום המוצ[נ]ע עד תחילת שישית ביום ומבערוח), מי ששכח או מי שהזיד ולא בדק ליל י"ד בודק בי"ד שחרית לא בדק שחרית יבדוק בשעת הביעור לא בדק בשעת הביעור יבדוק בחג, ולשון המשנה לא בדק בשחרית יבדוק בתוך המועד ופירש רבינו משה המיימוני ור"י שהכל קרוי מועד מתחילת שעה שישית עד אחר הרגל, עבר הרגל ולא בדק בודק אחר המועד כדי שיבער מה שימצא מחמץ שעבר עליו הפסח מפני שאסור בהנאה. כשבודק חמץ ליל י"ד או ביום י"ד מברך קודם שיתחיל לבדוק אקב"ו על ביעור חמץ דהכי מסקינן התם הלכתא (דף ז'), צ"ע בס"ג ובר"א ובמיימוני (פ"ג חמץ ומצה ה"ו) מ"ש אם בדק אחר הרגל שאינו מברך, מי שלא ביטל קודם שיבא שעה שישית שוב אינו יכול לבטל שהרי אינו ברשותו שכבר נאסר בהנאה מדבריהם ואין ביטול מועיל כלוםט) ולעניין שיתחייב בל יראה ומשום תשביתו עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו אף לאחר שש ובמועד שאיסורו מן התורה, אבל היה ישב בבית המדרש ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת ומתירא שמא תחמיץ מבטלו בלבו קודם שתחמיץ. אמר רב יהודה המוצא חמץ ביום טוב [כופה עליו כלי ומיירי כשבטלו דאי לא בטלו היה יכול לשורפו אפילו ביום טוב], דאית ליה לרב יהודה פ"ק דכתובות (דף ז') מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך רק שיהא לצורך יום טוב קצת ואי לא בטליה הוה ליה צורך יום טוב משום בל יראה ובל ימצאי), וקיימא לן כר' יהודה דאמר פרק כל שעה (דף כ"א) אין ביעור חמץ אלא שריפה דסתם תנא לן כוותיה פרק בתרא דתמורה (דף ל"ג) דתנן אילו הנשרפין תרומה טמאה וחמץ בפסח, ור' יהודה למד שחמץ בשרפה מנותר מה נותר לאחר איסורו שריפתו אף חמץ כן אבל קודם איסורו השבתתו בכל דבריא) והכי מפרש בירושלמי גם בתלמוד שלנו (דף ל"א). חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער ודווקא כשנמצא עליו עפר שלושה טפחים או יותר וצריך לבטל בלבויב), רבינו מנחם מגוני פי' שאע"פ שבטלו כבר דתו ליכא משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין צריך שיבטלנו בלבו שיחשוב שלא יפקח הגל במועד דלא אתי למיכל מינה, ולהכי נקט תלמודא האי לישנא וצריך שיבטל בלבו שהרי שאר ביטול אינה בלבו. א) נמצא שצריך שני ביטולין אחד בשעת בדיקה ואז הוא אומר (בשעת) [אחר] בדיקתו כל חמירא דאיתא בהדא דירה דלא חמיתיה ודלא ביערתיה לבטל ולהוי כעפרא ולמחר בשעת שריפה לימא דחמיתיה ודלא חמיתיה דביערתיה ודלא ביערתיה ליבטל וכו', ויזהר לשורפו קודם תחילת שש דאז מועיל הביטול מכאן ואילך אין מועיל הביטול כדפי' רש"י (דף ו') אע"ג דתנן (שם דף ד') שורפין בתחילת שש היינו דווקא בימיהם שלא היו עושין ביטול שיני בשעת שריפה לפי שהיו זריזין וזהירין במה שמשיירין אחר הבדיקה אבל אנו שאין אנו זהירין כל כך ולפיכך צריך ביטול שיני בשעת שריפה אם כן צריך שישרפם בשעה שמועיל הביטול דהיינו [קודם] תחילת שש ואותם שאין מבטלין בשעת בדיקה כי אם בשעת שריפה לא מצאו ידיהם ורגליהם בבית המדרש שהרי צריך ביטול כדקאמר ר' יהודה היינו בשעת בדיקה מדפריך תלמודא (שם דף ו') וניבטליה בד' וכו' ורבותינו אחרונים שתקנו ביטול בשעת שריפה חס ושלום לא באו לעקור עיקר ביטול שבתלמוד כי אם להוסיף, ויאמר כל חמירא דאיתה ברשותי ולא לומר בביתי או בהדא דירה דאם כן הוה ליה חמץ ברשות אחרת לא היה מבוטל והפייט (יוסף חזק בר שמואל בפיוט לשבת הגדול) דנקט בהדא דירה לא דק, ע"כ לשון ס"ק. ב) דהא אין בודקין ביום אלא היכא דלא בדק בלילה דצריך לבדוק ביום י"ד אז אין בודקין לאור החמה, עכ"ל ס"ק. ג) ונהגו העולם לבדוק בנר של שעוה ונראה דנר שזורה שקורין טורטיא בלע"ז דינה כאבוקא, עכ"ל ס"ק. ד) ונראה שר"ל מספק אבל ודאי חמץ לא, עכ"ל ס"ק. ה) ובסדר רבינו יוסף ט"ע [איכא] אוצרות יין ושמן הנעולין פי' נעולין שאינו מסתפק מהן משמע אבל מסתפק בעי בדיקה בין ביין בין בשמן, מיהו פרק קמא דפסחים (דף ח') קאמר דני שמן אפילו מסתפק לא בעי בדיקה משום דיש קבע לאכילה לכן נראה דגרסינן ואוצרות (יין ושמן) [שמן ויין] נעולין משמע דלא קאי נעולין כי אם איין, בשם ה"ר יהודה משמו"ש, ולדידן נמי דשמן עיקרו להדלקה הוא הדין דיש קבע להדליק, ע"כ לשון ס"ק. ו) יש לדקדק למה פוסק כרב ותלמודא מסיק דהלכתא כוויתיה דשמואל, ע"כ לשון ס"ק. ז) אך מכל מקום צריך לבטל באיזה מקום שיהיה בשעת ביטול בין לעניין מפרש ויוצא בשיירא בין לעניין ביתו אוצר דאם לא כן אפילו קודם ל' נמי איכא משום בל יטמין. [הגה"ה אחרת] בפנים פי' דדעתו לחזור היינו קודם הפסח ומשום שמא יחזור בין השמשות וכו' מיהו בפסחים פ"ה דדעתו לחזור בימי פסח קאמר משום דכי הדר בימי פסח עבר עליה ולא מצי לבטוליה דהא מטי זמן איסורא [משמע] (משום) דמיירי שאינו [מבטלו] והוא הולך לפי שיטה דפי' טעמא דבדיקה משום בל יראה ובל ימצא, מיהו אפילו [למאן] דמפרש דצריך ביטול ע"כ פני' כדפרי' בהגה"ה מכל מקום איכא מצות בדיקה דתקון רבנן בליל י"ד ואפילו היכא דביטל משום דילמא אתי למיכל מינה כדפי' בתו' במשנה [ע"כ], משמע בהדיא מתוך פ"ה דדעתו לחזור תוך פסח קאמר אבל דעתו לחזור קודם פסח לא דמסתמא כיון דדעתו לחזור קודם הפסח ימהר חזרתו קודם י"ד ואפילו תוך ל' יום אין זקוק לבער, מיהו בסדר ביעור חמץ דשבת הגדול שסידר רבינו יוסף ט"ע כתב ואין דעתו קודם הפסח לחזרה משמע כמו בפנים דקאי אל' יום קודם [דהכי משמע טעמא דאין דעתו לחזור קודם הפסח ומשום הכי קאמר דל' יום קודם אין זקוק לבער הא דעתו לחזור קודם הפסח אפילו פירש קודם ל' יום זקוק לבער כדפירש בפנים דשמא יחזור ערב פסח כשיהא בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער] ומיהו יש ליישב דאתוך ל' יום קאי כדפי' [פי' והכי קאמר דאין דעתו לחזור קודם הפסח משום הכי קאמר תוך ל' יום יבער חמירא הא אם דעתו לחזור קודם הפסח אפילו פירש תוך ל' יום אין זקוק לבער כדפי' בהגה"ה דמסתמא כיון דדעתו לחזור קודם הפסח ימהר חזרתו קודם י"ד ימים ואפילו תוך ל' יום אין זקוק לבער.] ונצטרך לומר דלא קאי אדעתו לחזור דקאמר תלמודא דהתם קאי אתוך פסח כדפי' בקו', ואין להקשות על מה שבפנים דאם כן כל יוצא בדרך קודם פסח זמן גדול אפילו קודם ל' ודעתו לחזור אפילו קודם הפסח יצטרך לבער הא לא קשיא דדווקא גבי מפרש מיבשה לים ויוצא בשיירא ללכת ברחוק חיישינן דילמא משהה עד ערב פסח בין השמשות ותדע מדנקט המפרש והיוצא בשיירא ולא נקט יוצא לדרך וקצת ראייה לפ"ה מדפריך תלמודא (דף ו') אי דעתו לחזור אפילו מראש השנה נמי צריך לבער ואי קודם הפסח קאמר משום דחיישינן שמא יחזור ערב פסח בין השמשות בזה שיוצא מראש השנה שיש שהות כל כך אין סברא למיחש להכי אפילו במפרש ויוצא בשיירא אבל לפירוש הקונטרס ניחא שפירש דעתו לחזור תוך הפסח ממש ולא קודם לכן, וכן מההיא דקאמר [דעתו לפנותו וכו' והתם ודאי תוך הפסח קאמר] כדפי' נמי בפנים דודאי קודם הפסח ליכא למיחש כמו שפירש בפנים גבי מפרש שמא יאחר לפנותו עד ערב פסח בין השמשות כי ודאי באותה שעה לא יפנהו, וצ"ע בס"ג וברב אלפס (פסחים סי' תרצ"ד), ובמיימון (הל' חו"מ פ"ב הל' י"ט), ע"כ לשון ס"ק. ח) בשריפה, מיהו עכשיו שנהגו ביטול שיני בשעת שריפה צריך שישרוף מעט קודם התחלת שישית כדפי' לעיל בהגה"ה, ונכון לעשות מיד כשאוכל כל אדם [הוא] ובני ביתו בארבע שעות שישרוף את החמץ מיד שיאכל ויבטלנו, ע"כ לשון ספר קטן. ט) מכאן ראייה למאי דפרשית לעיל בהגה"ה דעכשיו שנהגו ביטול שיני בשעת שריפה צריך שישרפנו ויבטלנו קודם התחלת שש, ס"ק. י) בשם ר"י מקורבי"ל שפעם אחת מצא חמץ בפסח ושרפו, עכ"ל. יא) פי' קודם איסור דאורייתא כדמוכח בתו' דפסחים, ואם כן לפי שיטה זו בשעה שישית לא בעי שריפה כי אם בשעה שביעית והא דתנן שורפין בתחילת שש פירש רש"י מדרבנן קאמר אבל מדאורייתא לא בעי שריפה אלא השבתה בכל דבר עד שעה שביעית שהוא איסור דאורייתא אז בעי שריפה דאורייתא, לס"ק. יב) [משום בל יטמין].
